טטיאנה עלתה לארץ ב-1991 מלנינגרד עם הבת שלה, אבא שלה ואמא. לאחר חודש אבי נפטר ובתי חלתה. טטיאנה לא ידעה עברית ולא היו לה קשרים. היה לה קשה אבל היא האמינה בטוב וניסיתה להחזיק מעמד, ולא לסמוך על זה שמישהו יביא לה משהו – "הבנתי שצריך להיאבק על הזכויות שלנו." טטיאנה למדה עברית ומצאה עבודה בעמותת אנוש (אגודה לבריאות הנפש), לאחר מכן הייתה מדריכת תעסוקה במרכז אלצהיימר. ככה היא הגיעה להיאבק על זכויות הנכים והקימה את העמותה של נכים שקופים – אלה שלא יושבים בכיסאות הגלגלים, אבל בכל זאת יש להם נכות לא קלה. "העמותה שלי השתתפה בהמון הפגנות, נפגשנו עם ח"כים דוברי רוסית. הפוליטיקאים תמיד אומרים לנו שלנכים שלי אין שום פתרון, שהם עוסקים דווקא בפנסיונרים... גם העמותות האחרות של נכים לא מקבלים אותנו, כי הם מיועדים לאנשים עם כיסאות גלגלים. באחת הפגישות או ההפגנות בכנסת פגשתי את אנשי הטלוויזיה החברתית. הם צילמו עלינו סרט "נכים שקופים". חשוב לי לציין שלרוב, נכים לא יכולים אפילו להיכנס לתור של זכאים לדיור הציבורי. אני רואה שינויים קטנים בעקבות ההופעות הרבות שלי בכנסת, במסגרת פורום הדיור הציבורי, וגם בגלל הפעילות שלי בוועדת הקליטה בקרית אונו. עכשיו נכים בודדים לפעמים כן מצליחים להיכנס לרשימה של ממתינים לדיור